מכל הספרים שקראתי לאורך שמונת העשורים שלי על כדור הארץ, אני די בטוחה שאף אחד לא תפס אותי כל כך לא מוכנה כמו זה. לא ציפיתי שהוא יעורר בי כזו התמסרות, שקריאתו תיקח אותי לזמנים ולמקומות שהיו מלאי נתינת חיים ותקווה בתוך עולם שנראה שהיה צריך תכונות אלה נואשות, לא רק בזמן שבו נפרש הסיפור של בית הנסן, אלא, לא פחות מכך, בכל יום שבו ישבתי וקראתי אותו בשעות הבוקר המוקדמות העדינות. 

זהו ספר על הזר והמודר. זהו גם ספר על מסע הביתה. ספר של זרים ומנודים, עבור זרים ומנודים, שנכתב בידי זרים ומנודים. אפילו הדמות המרכזית בסיפור, בית הנסן, היה לזר ומנודה – עצם נוכחותו מהווה תזכורת לכישלון החברה לטפל במי מחבריה. סיפורו מתעורר לחיים בקטעי המקור הנרחבים ממטמון ארכיוני של מכתבים שנשלחו למטה כנסיית האחים המוראביים בהרנהוט, גרמניה, על־ידי המנהלים וצוות הסיעוד של המקום. אלה מתארים בפרטי פרטים, לעתים טראגיים, לעתים מצחיקים, אך לרוב ענייניים, איך זה היה לחיות, לעבוד, ולטפל כזרים בארץ לא שלהם, באלה שאף אחד אחר לא רצה בקרבתם. שזורים בדו״חות ובמכתבים אלה הם גם הסיפורים של מטופלי בית הנסן עצמם, תזכורת לקורא שאלה היו אנשים בשר ודם אמיתיים שחוו צחוק, בכי ואהבה, גם כאשר גופם הלך והתנוון. בתור מיסיונרית נוצרית ששירתה כמחצית מחייה בארץ לא שלה, הסיפור של בית הנסן הביא את הזרה שאני קצת יותר קרוב הביתה.